חרדת מוות: שתי נקודות למחשבה בעקבות פטירתו של גבי כהן ז"ל
נפטר היום איש יקר מהיישוב שלי. גבי כהן זכרונו לברכה.
לא הכרתי אותו אישית.
אבל הכרתי אותו מספיק כדי שהמוות שלו, ובמיוחד האופן שבו נפטר, טלטל אותי.
גבי, איש נעים וצנוע בהליכותיו. במשך שנים היה לו עסק - חנות לחומרי בניין, שיפוצים, גינון וכדומה. חנות נעימה ומרווחת במבוא חורון. מי לא הכיר אותה?
בנוסף לכך, גבי גם נתן שירותי קבלנות, שיפוצים, התקנת פרגולות וכדומה.
מעבר לקניות בחנות פעמים רבות, נעזרנו גם בשירותיו כשהוא התקין לנו את המעטפת בבניית הקליניקה שלי ליד הבית.
עשה עבודה מסודרת, נקייה. עשה את מלאכתו בנאמנות ובישרות. בלי יותר מדי מילים. וכשהחלפנו מילים - הכל במתינות ובמאור פנים.
אני זוכר שדיברנו אז קצת, והוא אמר לי שמעולם לא נזקק לשירותיו של עורך דין בתביעה כלשהי. לא כנגדו ולא כנגד אחרים.
זה לא מובן מאליו. מי כמוני יודע - הייתי עורך דין בעבר, ואני יודע כמה בעלי עסקים, גם בעסקים קטנים, נזקקים לשירותי עורכי דין כדי לתבוע את אלו שעוולו כנגדם או להגן על עצמם מפני תביעות של אחרים.
זה מעיד על אופיו ואישיותו.
אתמול התבשרנו ביישוב שגבי, תוך כדי עבודה, נפל מסולם והוא מורדם ומונשם וזקוק לתפילות.
הבוקר התבשרנו שהוא נלקח לבית עולמו.
הייתי בהלם.
גבי לא היה מהמעגל הקרוב אליי. אבל הספיקה ההיכרות הקטנה כדי שזה יכה בי חזק. חשתי נמלולים בכל הגוף.
אדם שעוד עשרות שנים של חיים לפניו, פתאום כך בלי שום הקדמה נפטר. זו טרגדיה נוראית.
הטרגדיה היא כמובן לא רק על אותו אדם שנלקח בדמי ימיו, אלא עבור כל קרוביו ואוהביו שפתאום נפער להם חור ענק ועוד ללא כל הכנה והדרגה כפי שלעתים קורה במקרים אחרים.
אני בוודאי לא חש את זה בעוצמות שהם חשים. אבל זה כן העלה אצלי כמה מחשבות:
1.
כל מקרה כזה מיד נוגע בחרדת המוות הקבורה עמוק בפנים. זו שנמצאת איתנו בכל מקום, ולולא היינו מדחיקים אותה ביומיום לא יכולנו לתפקד.
אבל אנחנו מקבלים תזכורות כואבות מנשוא. אי אפשר להימלט מזה.
ואיך זה משפיע עליי?
אני חש יותר את שבריריות החיים.
את אי הוודאות הנוראית הזו. שלעולם לא נדע מאיפה זה יבוא לנו.
מה שעלול לגרום לפחד משתק, ומאידך יכול גם לגרום לפרץ של עשייה ודחף ליצוק תוכן ומשמעות גדולים יותר לחיים. זה מעורר בי דחיפות מוגברת יותר שלא לבזבז את המשאב היקר, המקודש והכל כך לא מובן הזה שהוענק לי.
2.
כאשר נפטר אדם מאוד קרוב ואהוב, אנחנו מנסים למצוא בזה משמעות. יש בזה משהו מנחם במקצת.
ויש הקשרים שבהם זה יחסית קל יותר. כמו חייל שנהרג תוך כדי לחימה. קל יותר לייחס למוות שלו משמעות של הגנה על המדינה. התחושה שהוא ביצע את שליחותו ושהמוות שלו לא היה לחינם.
כשסבא שלי נפטר לפני כמה חודשים בגיל של שיבה די מופלגת - בסביבות גיל 100 (אנחנו לא יודעים בדיוק בן כמה הוא היה בגלל חילופי תעודות כשהוא ברח מהנאצים), חשתי שחייו היו מלאים. הוא השיג הרבה, עזר ליהודים רבים אחרי השואה, גידל משפחה לתפארת, זכה לראות בנים ונכדים ואף נינים. יש תחושה מסוימת שהוא מילא את ייעודו בחיים. חייו היו מלאי משמעות.
ויש מקרים שבהם זה קשה יותר. כשאדם נפטר בגיל צעיר יחסית, ואין הקשר של משמעות ברורה למוות שלו.
כיהודי מאמין, מבחינתי תמיד יש הקשר, גם אם אני לא רואה וחש אותו. אבל אין ספק שברמה האנושית, זה יכול לגרום לסבל רב יותר.
יום אחד אדם עומד על תילו וביום שלמחרת הוא איננו. זה פשוט נורא. מדוע ולשם מה?
כשהמשמעות לא נראית לעין, אני מתאר לעצמי שזה קשה הרבה יותר.
כמובן, אני לא אומר שאם יש משמעות גלויה יותר שזה בהכרח מוריד מעוצמת הכאב. אבל אולי זה עשוי לסייע.
איך זה משפיע עליי?
זה עוד יותר מחריף את תחושת השבריריות, ואת הדחיפות לצקת תוכן ולמלא את חיי בעשייה חיובית ומשמעותית. לא רק עבורי אלא עבור כל הסובבים אותי.
כולנו רוצים לצאת מהעולם הזה עם רקורד מלא של עשייה, נתינה, אהבה וחסד.
ברוך השם, גבי זכה לראות ילדים ונכדים. וממה שהכרתי, חייו היו מלאים בעשייה ובחסד, במתן שירות ברמה הכי גבוהה, מתוך ישרות, אדיבות, מסירות וצניעות. היתה שם משמעות רבה.
ועם זאת אני מתאר לעצמי עד כמה פטירתו קשה במיוחד, לאור כל מה שאמרתי לעיל.
המקום ינחם את בני משפחתו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא יוסיפו לדאבה עוד.
דניאל