מכון המקדש: האם גם אתה מתמודד עם חסם רוחני?
לא ציפיתי לזה...
בשבוע שעבר היינו עם הילדים במכון המקדש ואחר כך ביקרנו בכותל.
סוג של הכנה לתשעה באב. וגם דרך להעסיק את הילדים.
לא הייתי במכון המקדש כבר שנים. בפעם האחרונה זכרתי שהם ישבו במבנה קטן וצפוף, בסימטה שקרובה לפלאפל ליד המדרגות שיורדות אל הכותל.
זכור לי שהיה נחמד. לא יותר. המנורה המוזהבת שהם הציגו במשך השנים היתה בוודאי מרשימה אבל את זה אני כבר מכיר.
אז לא ציפיתי ליותר מדי. חוץ מהעובדה שהם עברו למיקום חדש (מה שהיה חנות הספרים "מוריה" במשך שנים) מתחת לישיבת הכותל.
ותמיד נחמד לראות מה חדש. אבל הלכתי בעיקר בשביל הילדים.
הורדתי את המשפחה בחניון הר ציון העמוס ונאלצתי להשתרך בפקק עד חניון קרתא כדי לחנות. משם חזרתי לרובע ברגל תוך כדי דחיפת העגלה עם הקטנה.
הגעתי באיחור והצטרפתי לאשתי והילדים הגדולים. כל הביקור שלי במכון המקדש ארך אולי חצי שעה, חנוק.
אבל היה שווה. אין ספק ששני העשורים שלא ביקרתי במקום, עשו לו רק טוב.
המיצגים גדולים ומגוונים יותר, יש אלמנט אורקולי שמשולב בחדרים השונים. יש גם סרטונים יפים שמוצגים בסוף בסוג של אודיטוריום.
אבל מעבר לכך, היו גם כמה רגעים שהתרגשתי. התרגשות של ממש.
לראות את ארון הברית. לראות בסרטונים דגמים מונפשים של לשכת הגזית, ההיכל, האולם. עם תכניות אדריכליות מודרניות מפורטות.
יש בי חלק שפתוח להתרגשות הזו. אבל יש בי גם חלק ציני. מה לעשות. כמו כל אדם מבוגר, כבר חוויתי אכזבות בחיי.
דברים שריגשו אותי התבררו כעטיפה נוצצת ולא הרבה יותר.
אז אותו חלק ציני עולה בי ואומר - רגע, אולי זו מניפולציה על הנוירונים שלי. החינוך התורני שלי יצר בי הכנה להתרגשות כשמגיע הטריגר הנכון. ובמכון המקדש הגיע הטריגר.
הכלב של פבלוב ואני - חד הם.
זהו החלק המטריאליסטי שבי. הציני. הספקני בהחלט.
הוא יודע בדיוק מתי לצוף ולעלות.
למדתי עם השנים לתת לו מקום. אחרת הוא דורש את מקומו בכוח והופך להיות הפיל הלבן שלא מדברים עליו ורובץ לו בכבדות במרכז הלב.
ואז?
החלק המאמין, התמים, הרגשני, הופך למפוחד, כלוא מאובן משהו.
מאידך, למדתי עם השנים גם להציב לחלק הספקני גבולות.
אם אני נותן לו יותר מדיי מקום, הוא רוצה עוד. כל מעשה, כל רעיון, כל תנועה מיד נבחנים במיקרוסקופ הספק- שמא הכל מתוכנת מראש באופן דטרמיניסטי - מטריאליסטי.
ואז זה מיד מתורגם לכל דבר בחיים. בלי אמונה כלשהי, גם האמון שלי בבני אדם נפגם, וכל ניע אנושי נבחן מיד במבחן טוהר הכוונות. הציניות אוכלת הכל.
כל ערך וכל אידאל נשגב מאבד את מעמדו. הכל אינטרסים, כסף וכוח.
אני לא יכול לחיות ככה.
אני רוצה להאמין ולתת אמון. זהו טעם החיים.
אז חשתי את הציניות עולה בי במכון המקדש. ומיד עלה כנגדו החלק המאמין ואמר - "מספיק".
התרגשתי והייתי משוחרר בהתרגשות הזו. טבלתי לרגע בנקודת המבט הספקנית המביטה מבחוץ, וחזרתי מיד פנימה לחוויה האותנטית. אילולא הייתה לי האופציה לחוש גם את הספק, הייתי מרגיש חנוק וכבול, ולכן לא משוחרר. אז ברוך השם הייתה לי האופציה להטיל ספק, ומאידך גם שמתי לו גבול.
האפשרות לראות את שני הצדדים יחד באופן מודע ועם גבולותיהם הברורים, אפשרו לי ליהנות מההתרגשות.
אבל מה לדעתך קורה לגבר דתי שעולה בו הציניות והספקנות והוא לא מודע למה שקורה בקרבו?
אני מתאר לעצמי שהוא נכבה.
או שהוא מדחיק את הספק והאמונה שלו הופכת לפחות גמישה, יותר מפוחדת ומאובנת כתוצאה מכך. או שהוא נותן לספק לכרסם, לא מעבד אותו באופן מודע, ואז האמונה שלו נשחקת והוא הופך לקהה חושים רוחנית.
כך או כך -
חסם רגשי בהכרח מוביל לחסם רוחני.
ומה אתה חושב שקורה למי שחווה חסם רוחני? אחד משני דברים לפי מה שאני רואה בדרך כלל -
או שחיקה והינתקות מהמסורת תוך קיום חיים דתיים על אש נמוכה מכוח האינרציה.
או היאחזות נוקשה בחיים הדתיים באמצעות היאחזות בפרטי ההלכה ולימוד תורה שכלתני בלבד.
אבל זה כבר חומר לכמה פוסטים בפני עצמם...
בכל אופן, איפה אתה נמצא במטוטלת הזו בין הצדדים?
האם אתה מאפשר לעצמך להיסחף בהתרגשות מדברים כלשהם בחיים האלה?
ובפרט, האם אתה נותן לעצמך להתרגש מדברים רוחניים-דתיים?
המשך צום קל ומועיל,
דניאל