כבר ראיתי את האוצר מנצנץ באופק...
ואז הוא אומר לי את המשפט הזה - "אני מעדיף אבל לא לדבר על אבא שלי. עדיף שנתמקד במה שקורה עכשיו ואיך לשנות את זה".
יש מטופלים ששמחים לדבר על העבר ולשפוך הכל. ויש כאלה שמביעים התנגדות עזה. ויש את כל המנעד בין לבין.
כשאנחנו מצליחים לצלול לעבר ולדבר עליו, מגלים אוצרות!
"נו", אתה בטח שואל, "אז למה באמת זה כל כך חשוב בעניך?"
אני אסביר:
1.
כי הגישה שלי לטיפול פרטני נשענת במוקד שלה על הגישה המערכתית ואני מאמין בה. לא על זו הפסיכודינמית (גגל את זה).
הגישה המערכתית, כשמה כן היא - אני מתבונן לא רק באדם שיושב מולי ובדחפים והמניעים הפנימיים שלו, אלא אני גם רוצה להבין איפה הוא משתלב במערכת החברתית סביבו - במשפחה הגרעינית, ביחסים הרוחביים (מול בני זוג, אחים ואחיות), ביחסים בין הדורות (הורים, סבים וסבתות, ילדים ונכדים אם יש), במשפחה המורחבת וגם מול חברים, קולגות, וכדומה.
המידע הוא עשיר בהרבה מאשר אילו רק דיברתי על עצמי, הדחפים והפנטזיות הפנימיות שלי.
ממילא, כשמדברים על משפחה, מדברים בהכרח גם על העבר.
עכשיו, אני יודע, ההסבר הזה עוד לא ממש נותן סיבה מהותית לדבר על העבר. ולכן...
2.
אני שואל על העבר כי אני רוצה להבין איך האדם שיושב מולי הגיע להיות כפי שהוא. לא בשביל להישאר בעבר ולהתפלש בו מתוך סקרנות. אלא כדי לחזור להווה ולבין מאיפה הגיעו המניעים, הטריגרים, דפוסי הרגש, החשיבה וההתנהגות שמופיעים באדם הזה כאן ועכשיו.
ההבנה הזו, יותר ממה שהיא חשובה לי כמטפל, היא מהווה תובנה חשובה עבור המטופל שהופך להיות מודע יותר לעצמו ולמה שמניע אותו להרגיש, לחשוב ולהתנהג בצורה מסוימת. התובנה הזו בפני עצמה יכולה להיות משחררת ומרגיעה.
3.
ברגע שאתה ואני מבינים את זה, יש לנו מפה מסוימת, קריאת כיוון, כדי שנוכל לעבוד לקראת שינוי ממשי, לטווח ארוך. כי אם אתה יודע למה אתה מגיב בצורה מסוימת, אולי עכשיו תוכל לבחור להגיב אחרת. בצורה טובה יותר, שמותאמת יותר למצב הדברים העכשווי בחיים שלך.
נשמע הגיוני?
"נניח שזה הגיוני, דניאל. אז למה יש אנשים שכל כך סולדים מחפירה בעבר שלהם?"
טוב ששאלת... :)
הנה 3 דוגמאות רווחות לאנשים שעשויים לסלוד מ-"חפירה" בעבר:
א.
המטופל הוא גבר קונקרטי. אוהב להתמקד בבעיות ופתרונן. "מה העבר רלוונטי לעניין?"
(חוסר מודעות)
ב.
העבר הוא כמו כווייה, כמו פצע פתוח בתוך המטופל. המטופל מודע ברמה מסוימת שזה רלוונטי מאוד, אבל כל ניסיון להתקרב לנושאים האלה מסב למטופל כאב.
(יש מודעות ברמה נמוכה אבל מסוכן לפתוח את העבר והוא מגן על עצמו)
ג.
מדובר במטופל שכבר מודע לעבר שלו ורואה איך העבר משפיע עליו בהווה. הוא כבר "חפר" בעבר די והותר אבל זה לא גרם לשינוי כלשהו במצב בהווה.
(יש מודעות. יש תובנה. עכשיו צריך את השלב הבא בטיפול שבו לומדים דרכים אחרות להגיב).
טוב, כל זה עדיין קצת תאורטי...
אז אני אתן לך דוגמה ממשית:
אמיר נמצא אצלי בטיפול פרטני כבר תקופה.
(שם בדוי. גם יתר חלקי הסיפור בדויים כדי לא להסגיר את זהותו של מאן דהוא. אבל הכל מבוסס על מטופלים שונים שראיתי עם השנים)
הוא רוצה לשנות את האופן שבו הוא מתקשר עם האנשים סביבו - אשתו, הילדים. ובכלל, הוא רוצה יותר קשרים וחברויות. הוא חש די בודד.
היו שלבים שהוא רצה לקבל "תרופה מיידית". איזשהו פלסטר.
למשל, לעתים הוא ידע מראש שהוא עומד לבלות שבת עם המשפחה של אחיו, שמעורר אצלו מרמור וטינה כבושה. והוא רוצה לחשוב איתי יחד מה הוא יכול לעשות כדי מצד אחד להיות שם בשבת, לא לברוח, ומאידך להרגיש טוב ונינוח בו ברגע.
אז הייתי שואל אותו - "איך היית רוצה להתנהג?"
הוא חושב רגע ועונה - "הייתי רוצה לומר לאחי שמפריע לי מאוד שהוא מבזבז כספים ולא דואג לעתיד הכלכלי שלו ושל המשפחה שלו."
ואז אני - "אוקיי, אז מה חוסם אותך מלומר לו את זה?"
- "מה חוסם אותי? וואלה... הממ... כי אז הוא ייפגע ממני ויכעס עליי וזה די יהרוס לנו את השבת".
ופה יכולות להיות כל מיני דרכים שאני אגיב. הנה משהו שעולה לי עכשיו -
"זה נשמע שיש לך סיבה טובה למה אתה מעדיף להיות בשקט. המחיר שתשלם על פתיחות וכנות עם אחיך בעצם עולה על הרווח שאולי תשיג בכך שתיפטר מהטינה והמרמור הפנימי.
כלומר שעדיף לך שהוא לא יכעס עליך מאשר שאתה תכעס עליו. קלטתי אותך נכון?"
ונניח שאמיר מאשר שקלטתי אותו נכון. אז ביחד נחפש דרך שבה שני החלקים יוכלו לקבל ביטוי.
כלומר, דרך שבה אמיר כן יוכל לומר לאחיו משהו ישיר על הבזבזנות שלו, וכך אמיר לא יסחב את הטינה והמרמור ביחס לאחיו. ומצד שני למצוא דרך לומר את זה באופן שאחיו ייפגע או יכעס באופן הכי מינימלי.
אלא מה?
שהדרך הזו כאמור, עלולה להיות סוג של פלסטר.
כי אם הוא היה מסכים לדבר על אבא שלו, היינו מגלים שלא סתם אמיר מפחד שאחיו יכעס עליו או שאנשים אחרים יכעסו עליו. לא סתם הוא נמנע מלומר מה הוא חושב ובמקום זה מחזיק בבטן שלו את כל הכעסים, הטינה והמרמור.
אבא שלו היה אבא אלים. אולי לא פיזית. הוא היה אלים "רק" מילולית ורגשית. ואמיר למד ללכת על ביצים ליד אבא. למד לסתום את הפה כשמשהו לא נוח לו. למד להוריד פרופיל. למד להחזיק בבטן את ה-כ-ל.
כי אם הוא היה מעיז לומר משהו? לצפצף מול אבא?
הוא היה חוטף!
התובנה הזו היא קריטית. כי ברגע שאמיר יוכל לעבד את הרגש העצור שלו כלפי אבא, זה ישליך על כל מי שמזכיר לו את אבא. זה יהיה טיפול שורש. ואז יהיה קל הרבה יותר לעשות את העבודה שהוא רוצה לעשות בהווה מול אחיו.
האם זה אומר שאני אנסה לשכנע את אמיר "בכוח" לדבר על אבא?
ממש לא.
אמיר הוא מהסוג השני שהזכרתי - הוא רואה למה העבר יכול להיות רלוונטי, אבל הוא מהסס לדבר עליו. אולי כי זה מסוכן. כי זה מפחיד לפתוח את הנושא. וברור שזה מפחיד!
הרי הוא למד שהוא חייב להחזיק בבטן דברים שמפריעים לו כי מי יודע מה יהיו ההשלכות אם הוא ייפתח וידבר. וזה נכון גם מולי כמטפל.
אז יש מהלך מסוים לטיפול שבו אמיר לומד עם הזמן לבטוח בי, להרגיש נינוח מספיק כדי לגעת טיפה בכאב. ולאט לאט פותחים את העבר.
זו כמובן דוגמה אחת. אבל מייצגת לא מעט אנשים.
איך כל זה קשור אליך?
אפילו אם אתה לא מעוניין או לא זקוק לטיפול, מעניין איך אתה מרגיש ביחס לעבר שלך?
נוח לך לחשוב עליו עם עצמך? ומה עם לדבר עליו עם קרובים (בת זוג, חבר קרוב)?
אולי כדאי לחשוב על זה.
ערב טוב,
דניאל