אנשים מצליחים יודעים לומר "לא!" - חלק ראשון

אתה בטח מכיר את זה.

מתקשר אליך מישהו לא מזוהה. "נו, אולי זה לקוח חדש?" אתה חושב.

אז אתה עונה. הבן אדם מציג את עצמו בשמו הפרטי – "מדבר אלעד, מה שלומך?" הוא פותח בקול בריטון נעים.

"אה.. בסדר. מי... אפשר לעזור?" אתה מקרטע.

בלעת את הפיתיון וכמו דייג מיומן הוא מניף את החכה בתנועה מהירה-

"כן, אתה בטח מכיר את הארגון שלנו, חסדי XYZ, נכון? אה אתה לא מכיר? אז בלה בלה בלה... ואנחנו היום זקוקים לסיוע שלך יותר מתמיד, כי יש פה לא מעט ילדים/משפחות/זקנים/ you name it, שכל שקל יעזור להם וחשבתי שאולי תוכל לסייע במשהו קטן, רק ח"י שקלים לחודש בהוראת קבע, אפשר גם תשלום חד פעמי, אני גמיש באשראי או העברה...".

אנשים מצליחים יודעים לומר "לא!"

הוא מפעיל את כל התותחים שיש לו ותוך כדי גם מנגן על רגשות האשמה ועל הרגש היהודי החם.

אין לי תלונות נגדו. הוא עושה את עבודתו ומנסה לסייע לארגון שעבורו הוא מתנדב. ואם הוא עובד בשכר, אז בכלל. זהו פת לחמו.

אתה כבר מבין שאני לא אוהב את כל המסחרה שנהייתה מחסד וצדקה, אבל נניח לזה.

עכשיו, השאלה שעומדת על הפרק פשוטה:

האם תכננתי לתרום לארגון הזה ממילא?

אם כן, הכל בסדר. אני אמתין בסבלנות שיסיים את הנאום שלו ואז אתרום בחפץ לב.

אבל אם לא, איך אתה מגיב בסיטואציה הזו?

האם כל החומות שלך נמסות ואתה חש מוכרח להכניס יד לכיס ולתרום?

בוא נניח שלא.

נניח שאתה כבר יודע לאן אתה מעוניין לתרום וזה לא לארגון הזה. ונניח שאתה יודע לומר לבנאדם – "מצטער, אני לא מעוניין, להתראות" ולנתק את השיחה.

עכשיו נפליג טיפה על כנפי הדמיון. שווה בעצמך שהאדם שמנסה לדחוף לך מוצר, או שמנסה לגייס אותך לאיזו "מצווה בקטנה" הוא חבר או קרוב משפחה.

אולי זה גיס שמבקש ממך להיות ערב בסכומים גדולים להסכם שכירות שלו.

או קולגה שמשכנע אותך שמשימה שלו היא בעצם המשימה שלך.

ומה אם מדובר באח שלך? אמא? אשתך? הבן שלך?

להרבה מאיתנו יש איזשהו מקום שבו ה"לא נעים" מתחיל לבצבץ ואז לבהוק באור אדום עז.

וככל שהאדם הזה קרוב אליי יותר, כך תחושות האשמה עשויות להתגבר. ויותר מכך. כי לא מעט אנשים מתחילים להתבלבל עם עצמם ולחשוב שאולי לא רק תחושת האשמה מניעה אותם אלא שבאמת מדובר בחובה מוסרית. מה עם כיבוד אב ואם? מה עם "ואהבת לרעך כמוך"? או "כל ישראל ערבים זה לזה"?

ואני לגמרי מסכים. לא כל דבר שאני עושה בחיים יכול להיות מתוך רצון עז. להפך, הרבה מהדברים שאנחנו עושים הם דברים שלא ממש כיף לנו לעשות אבל יש לנו חובה ואחריות לעשות אותם. בין אם מתוקף התפקיד שלנו בעבודה או היותנו הורים או היותנו ילדים להורים וכן על זו הדרך. כך נכון, צודק וראוי.

א-ב-ל...

השאלה היא מה קורה לנו כשמישהו עובר את הגבול ומבקשת עזרה זה הופך לניצול?

לעתים הגבול הזה הוא מאוד ברור.

אבל פעמים רבות הגבול הזה הוא מאוד עדין וחמקמק, כי האדם שמנצל אותנו לא בדיוק מקדים ואומר "שלום, אני עומד לנצל אותך ואת טוב ליבך". להפך. פעמים רבות זה בא עם חיוך, עם בקשה יפה. או שזה מתחיל עם משהו קטן ועם הזמן הבקשות הולכות ותופחות ובינתיים נרדמנו בשמירה ו..הופס! נוצלתי ועכשיו אני לא תמיד יודע איך לצאת מזה.

מה שמקשה עוד יותר הוא שעלול גם לעלות קול פנימי בתוכנו שאומר לנו – "בחייאת, מה אתה עושה כזה עניין, מה הוא כבר ביקש? אתה סתם קטנוני. תפרגן. תהיה לארג'. תעשה בשמחה. תוסיף גם חיוך אם אפשר".

עכשיו, שוב, אלו דברים עדינים. יכול להיות שבאמת לא מתרחש ניצול. שבאמת מדובר במשהו שראוי שאני אעשה אותו, שזו אחריותי ואף חובתי. ולפעמים קשה להבחין מתי דברים גולשים והופכים לניצול.

אז הנה כלל אצבע שאולי יעזור:

ככל שאתה מוצא את עצמך עושה יותר ויותר דברים שלא נידבת את עצמך לטובתם, וככל שמספר הפעמים שאתה מסוגל לומר "לא" לאנשים הוא קטן, וככל שאתה חוזר על תנועה נפשית של שכנוע-עצמי ש"הכל בסדר" ושאתה הבעיה כי אתה לא מספיק "מפרגן"...

אזי, כמו שאומרים בצבא–

"אם יש ספק, אין ספק". קח פסק זמן ובדוק היטב אם מנצלים אותך.

- "אבל איך זה בכלל קורה? מה גורם למישהו להתחיל בכלל לנצל אותי??"

כאן אני רוצה לחלק את הגורמים לשתי אפשרויות באופן גס:

1. הגורם האובייקטיבי - אלימות ושות'.

מדובר במצב שהמנצל הוא אדם מניפולטיבי שאכן מתכוון ומודע לכך שהוא מנצל אותי. כשאני לא עוצר את זה, הוא קולט מהר שהוא יכול לנצל אותי עוד יותר ובדרך כלל, אדם עם אישיות כזו גם יעשה את זה. אנשים שנקלעים לסיטואציה נוראית כזו לא בהכרח יודעים איך להשתחרר ממנה כל כך מהר.

כי גם אדם מניפולטיבי באופן זדוני, פעמים רבות לא יתחיל בצעקות אלא בחיוכים ובבקשות שהן רק טיפה מוגזמות. וכך המנוצל נתפס בחכה, לומד להקהות את חושיו, להטיל בהם ספק, מנסה לשכנע את עצמו ש"הכל בסדר".

והמנצל? עם הזמן הוא מנצל באופן פראי וחיי המנוצל הופכים לגיהינום. אני קורא לזה "ניצול אובייקטיבי" כי מדובר במצב שבו אכן, מבחינה אובייקטיבית, המנצל מתכוון לנצל.

אתה מכיר מן הסתם סיפורים כאלו על יחסים קשים בין מעביד לעובד, או באלימות בין בני זוג.

לצער הלב אלו לא מקרים כל כך נדירים, וללא ספק במקרים אלו הבעיה איננה רק חוסר יכולת סובייקטיבית של המנוצל להגיב, אלא בראש ובראשונה יש כאן נסיבות אובייקטיביות קשות שצריך להתמודד איתן.

האם אתה נמצא ביחסים כאלו? קשה עד מאוד לנווט במצב כזה לבד. מומלץ מאוד לפנות לעזרה מקצועית ולקבל תמיכה וגב שיסייעו לך לצלוח את המצב הנוראי הזה.

2. הגורם הסובייקטיבי - המנוצל לא יודע לומר "לא"

מדובר במצב שהמנצל איננו אדם בעל אישיות אלימה או מניפולטיבית באופן מודע וכדומה, אלא אדם רגיל מן השורה. על מעלותיו וחסרונותיו.

הוא פשוט מנסה לשווק את עצמו, את סחורתו, את צרכיו שלו. זכותו, הכל בסדר.

ואם הוא נתקל בקיר שאומר לו "לא, תודה", לרוב הוא ימשיך הלאה. אולי ינסה לשכנע עוד פעם פעמיים וזהו.

מה קורה אם אני חווה ניצול במצב כזה?

סימן הוא, שכפי הנראה הקיר שלי רעוע עד בלתי נראה. אני הוא זה שלא יודע להציב גבולות איתנים ברורים ובריאים. אני הוא זה שלא יודע איך לומר "לא!"

ובמילים אחרות-

יכול להיות שהמנצל הוא אדם טוב שלא יודע שהוא בכלל מנצל אותי כי אני ממשיך לומר "כן".

עכשיו, החיים הם לא שחור לבן, ואני לא חושב שאפשר לומר ששני סוגי הניצול האלו מופיעים בטהרתם. גם ביחסים אלימים, לקרבן בדרך כלל אין מנגנון חזק דיו של הצבת גבולות בריאים וטיפול טוב יסייע לו לפתח זאת יותר. ומאידך, גם במצבי ניצול "סובייקטיביים" שבהם לא מתרחשת אלימות, תמיד יש מרכיבים מציאותיים-אובייקטיביים שאותם המנוצל מפרש כניסיון לנצל אותו.

בשורה התחתונה, כשאין לנו גבולות ברורים ובריאים, אנשים יעברו את הגבול, פשוט כי הם לא ראו שום גבול. ואם אני לא מציב גבול ובמקום זאת ממשיך לאפשר, לומר "כן", לחייך ולזרום עם כל מה שבא, בעיני אחרים זה עשוי להיתפס כטוב לב וכרצון שלי לסייע להם.

וזה כבר מצב נפשי שיכול להוביל לכל מיני חוליים נוספים. כי אז, כשאני לא מציב גבולות ואנשים מנצלים את זה – פעמים רבות בכלל בלי לדעת שהם מנצלים – אני מתחיל לפתח כעס וטינה כלפיהם. והם לא יודעים כלום!

הטינה הזו מצטברת ואז יום אחד אני עלול לצאת עליהם פתאום ואין להם מושג מאיפה זה בא.

ומה איתך?

האם יש לך תחומים כאלו בחיים שבהם אתה לא בטוח אם מנצלים אותך?

בדוק את עצמך. הנה שוב כלל האצבע (שאיננו מושלם ואינו מהווה תחליף לעזרה מקצועית):

ככל שאתה מוצא את עצמך עושה יותר ויותר דברים שלא נידבת את עצמך לטובתם, וככל שמספר הפעמים שאתה מסוגל לומר "לא" לאנשים הוא קטן, וככל שאתה חוזר על תנועה נפשית של שכנוע-עצמי ש"הכל בסדר" ושאתה הבעיה כי אתה לא מספיק "מפרגן"...

ייתכן שאתה מנוצל ומומלץ לעבוד על הצבת גבולות בריאים.

- "רגע דניאל, להגיד "לא" זה משהו שיגרור עימות ואני לא אדם שמתעמת... מה עושים??"

שאלה טובה. בוא נדבר על זה בפוסט הבא.

להצלחתנו,

דניאל