בחלק הראשון דיברנו על סוגי ניצול ונתתי לך כלל אצבע לבדיקה עצמית – האם מנצלים אותך, בין אם במקום העבודה או אף בבית.
עכשיו, נניח שהגעת למסקנה שככל הנראה מנצלים אותך. מה עושים?
אקדים ואומר שיהיה ברור – הדברים הבאים הם לא תחליף לעזרה מקצועית. אם אתה חש מנוצל, פנה לעזרה מאיש מקצוע.
- "ובכל אופן, מה אתה היית עושה?"
אני שמח שאתה שואל.
אני הייתי פשוט אומר לבן אדם ברגע שאני קולט מה קורה, "לא".
זה לא צריך להיות איזה "לא" דרמטי ומהדהד. סתם "לא" פשוט, אפרורי ורגיל.
אפשר כמובן להיות אדיב, ולומר "מצטער אבל לא". או משהו כזה.
- "רגע דניאל, להגיד "לא" זה משהו שיגרור עימות ואני לא אדם שמתעמת... מה עושים??"
אם היית עכשיו יושב מולי בקליניקה, הנה דוגמה לשיחה שייתכן והייתה מתפתחת בינינו:
מעניין. מה עוצר אותך מלהתעמת? מה קורה לך כשאתה שם גבול ואומר למישהו "לא"?
- "עולה בי חשש".
הממ. מה החשש? מה יקרה?
- "לא יודע. זה משהו לא רציונלי".
אוקיי, אתה יכול להיזכר בפעם האחרונה שניסית לומר למישהו "לא" או להתעמת?
- "אֶההה... (מגרד את הפדחת) כן, אני זוכר כשהייתי בכיתה י"ב, אחד מהחבר'ה ביקש ממני הלוואה של 50 ₪ וממש לא רציתי לתת לו. רציתי לומר "לא". מצד אחד הוא היה מהחבר'ה הקוּלים שרציתי להיות בחברתו, אבל מצד שני ידעתי שהוא אף פעם לא מחזיר. בכל זאת מצאתי את עצמי אומר לו – כן".
וואלה. מה לדעתך גרם לך לומר לו "כן"?
- "היה בו משהו שהשתלט עליי, לא יודע להסביר את זה".
נסה רגע לחזור לאותו רגע. להיזכר בתחושה שהרגשת רגע לפני שמצאת את עצמך אומר "כן".
- (עוצם עיניים) "אוקיי, יש".
תאר לי מה אתה רואה סביבך, מה מדברים. איך הוא נראה. מה אתה עושה. צבעים ריחות, תחושות בגוף.
- (מתאר לי).
עכשיו הוא מבקש ממך את 50 השקלים. מה אתה מרגיש?
- (בשקט) "התכווצות. מין חנק בגרון. אני קצת מבולבל, לא חושב".
זה מזכיר לך סיטואציה או אדם אחר בחיים מלפני כן?
- (אחרי שתיקה ארוכה) "כן, אבא שלי. כשהוא היה מבקש ממני לעשות דברים בבית. לא היה מצב לומר לו "לא". תמיד הרגשתי התכווצות."
כי מה קרה אם היית אומר לאבא "לא"?
- "הוא היה שותק בכעס, לא מדבר איתי. הרגשתי שהוא לא אוהב אותי עד שאני אומר "כן". האהבה שלו באה עם תנאים".
וואו. אז למדת מההתנהלות של אבא איתך, שאתה חייב לומר לו "כן" כדי לקבל אהבה. שהצרכים הרגשיים שלך מותנים בזה שתהיה צייתן. אני קולט נכון?
- "כן."
איך זה בשבילך להיות ככה עם אבא?
- "קשה. הלוואי שזה לא היה ככה".
בטח שזה קשה. והגיוני לחלוטין שיש בך את החלק הצייתן הזה. היית חייב אותו כדי לגונן על עצמך כילד, כדי לקבל אהבה שכולנו זקוקים לה.
- (מהנהן)
ותקן אותי אם אני טועה, אבל נראה לי ברור גם שיהיה קשה לך להציב גבולות ולומר "לא" מול אנשים שאתה רוצה בחברתם כיום. מבחינתך זה מסוכן כי למדת שאתה עלול לאבד את חברתם. זה נשמע לך הגיוני?
- "כן, לגמרי. אז.... מה אפשר לעשות? כי יש מצבים שאני פשוט חייב לומר "לא" אבל ממש ממש קשה לי. הפחד הזה שהם ידחו אותי או יפסיקו להיות קרובים אליי הוא משתק".
תראה, זה נשמע שיש בך כמה חלקים. יש את החלק שרוצה להציב גבול, שרוצה להגן על אינטרסים וצרכים שיש לך בתוך החברות או מערכת היחסים. אבל יש גם חלק שחושש להציב גבול כי זה עלול להביא לידי איבוד החברות, ולמעשה זהו חלק חשוב שפיתחת כדי להגן על עצמך, להגן על הצורך בחברות גם אם זה אומר שהמחיר הוא שהצרכים האחרים שלך נרמסים.
- נכון.
אז, האם זה חייב להיות כך? או זה או זה? האם אין איזו דרך לגשר בין שני החלקים? האם כל הצבת גבול חייבת לגרור ניתוק יחסים? האם אין דרך להביע את הצרכים שלך ועדיין לחוש מספיק בטוח שהחברות לא תתפורר?
- (מבט חושב).
רוצה הצעה למשפט שאתה יכול לומר לחבר כזה? זו לא תורה מסיני. רק טיוטה שאותה תוכל לדייק.
- "יאללה".
מה אתה אומר על המשפט הבא: החברות בינינו חשובה לי, אתה חשוב לי. אבל מה שאתה מבקש ממני לא מתאים לי. מצטער.
- "אוהווו. זה מביך..."
אוקיי, אז אולי אפילו להתחיל במשהו קטן כמו זה: "יש לי משהו שרציתי לומר לך, אבל אני קצת חושש". ואז אם תראה שהוא הולך איתך ופתוח לשמוע, תוכל לפתוח יותר.
- "זה באמת נשמע פשוט יותר".
**********
כמובן תמצתי לך פה סשן שלם. בדרך כלל השיחה איטית יותר ולא כל כך מסודרת, וזה בסדר. ככה אנחנו כבני אדם. המחשבות שלנו מתפזרות לכל עבר.
בכל אופן, זו יכולה להיות התחלה יפה לעבודה בנושא הזה. אבל זו דוגמה אחת וזה יכול ללכת להמון כיוונים אחרים. כל אחד והעולם שלו, הטריגרים שלו והקשיים שלו.
הרעיון בגדול, הוא למצוא מה חוסם אותי מלהציב גבול. בדרך כלל זה קשור לחוויות שליליות שחוויתי סביב הנושא, שגורמות לי להימנע מכך בהווה.
ברגע שהגענו לאותן חוויות ראשוניות יותר, למעשה האדם שמולי הופך להרבה יותר מובן. ההימנעות שלו היא כבר לא חסרת היגיון. להפך. יש הגיון רב בהימנעות מלהציב גבול. כי הוא למד שלהציב גבול כרוך בכאב רב והאופציה היחידה שעמדה לו להתמודד עם המצב היא להוריד את הראש ולומר "כן".
כל אחד במצבו היה נוהג כך!
האישור הזה לחלקים שבתוכנו, ההבנה העמוקה יותר שלהם, של תפקידם, של ההיגיון הפנימי שגורם לי לבחור לנהוג כך ולא אחרת, מוביל ליותר חמלה עצמית, וגם מאפשר לי בהווה לבחור אחרת.
זו אחת הדרכים האהובות עליי בטיפול כי היא רואה את החסמים וההימנעויות שלנו לא באופן ביקורתי ושיפוטי אלא באופן מאוד אנושי וחומל. אולי ארחיב על כך מתישהו.
קיצר, מה אתה לוקח מכאן היום?
מול מי ומתי קשה לך להציב גבול? מתי זה התחיל? איזה רגשות ומחשבות התעוררו אז? ככל שנבין את עצמנו יותר, כך יגדל הסיכוי לבחור מחדש ולהשתנות.
להצלחתנו,
דניאל