לא כולם מגיעים עם כאלו אמוציות חזקות.
אבל אלה שכן מבהירים לי מיד –
"זו הבעיה המרכזית שלנו ואותה צריך לפתור, אחרת כלום לא יתקדם."
עכשיו, אני לא עוסק בתרגילי עוקץ, אז גם אני מבהיר מיד שלא תהיינה אי-הבנות:
"אני לא שופט, לא בורר ואפילו לא מגשר...
...אני מטפל."
- "כלומר?"
"ההבדל הוא שאפילו המגשר מנסה להכריע בסכסוך, לפתור אותו. ואני לא.
בעבר, מטפלים זוגיים ניסו לעזור לאנשים לפתור סכסוכים, ואולי עדיין יש כאלה. אבל הניסיון הראה שזה לא עזר, ואותם זוגות שהגיעו בטיפול למקום טוב יותר, הגיעו לשם לא בגלל שהמטפל גישר ביניהם ופתר להם את הבעיות".
ואז אני מספר להם טיפה על גוטמן:
"יש יהודי אחד בארה"ב שמנהל מחקרים שונים על זוגות כבר מעל 40 שנה. חקר אלפי זוגות וצפה באלפי שעות וידאו של זוגות שמתנהלים בשגרה בדירת המחקר שלו. זהו ד"ר ג'ון גוטמן.
גוטמן גילה כל מיני דברים.
אחד הנתונים המעניינים ביותר שהוא גילה הוא שכ-70% מהמחלוקות שיש בין בני זוג לא נפתרות לעולם".
- "מה...??"
אני לא יודע למה זה ככה, אבל זה ככה. וזה מחייב מטפלים זוגיים רבים לחשב מסלול מחדש.
כי אם אני לא באמת יכול לפתור להם את רוב הבעיות, למה אני מחמם את הכורסה הזו??
התשובה היא, שזוגיות טובה, כך מסתבר, בכלל לא נעוצה בפתרון בעיות.
זוגיות טובה נעוצה בדרך שאנו מדברים על הבעיות.
הרעיון הזה, שפתרון בעיות הוא המפתח לשיפור היחסים, הוא רעיון שנוצר ונחקק במוחנו אי שם במאה הקודמת.
לאמיתו של דבר, הבעיות הן נתון קבוע וכמעט בלתי משתנה לאורך ימי חיינו. הן נמצאות שם כבר מתחילת הדרך. מחלוקות על כסף, ילדים וחינוך, יחסים אינטימיים ועוד כיד הדמיון.
אבל הן מהוות רק את רעש הרקע. הן הטקסט. ואני מחפש את הסב-טקסט, את המוזיקה הרגשית שמתנגנת כשהם רבים, כמו שאומרת סו ג'ונסון, ממייסדות מודל טיפול EFT זוגי (שגם היא חקרה וצפתה בזוגות רבים מספור).
המוזיקה הזו מלמדת שמה שאני צריך באמת, הוא חיבור רגשי קרוב עם בת זוגי.
גם הגברים היותר מסוקסים בינינו צריכים את זה.
זה קורה כששנינו מסוגלים להוריד את האצבע המאשימה ולפתוח אחד עם השנייה רגשות פגיעים יותר.
ומה זה אומר?
נגיד שבוער לך לצאת עם חברים קרובים לערב כיף של החבר'ה. והיא? לא בא לה בטוב. מרגישה שזה על חשבונה, עושה פרצופים. אז אתה מתעצבן, מטיח בה שהיא חונקת אותך, והיא נפגעת עוד יותר, מסתגרת בחדר.
אתה יוצא מהבית בזעף לערב שאמור היה להיות כיף עם החבר'ה. חוזר לאישה חמוצה. שניכם שותקים, הולכים לישון. היא משתגעת שאתה לא מנסה להתקרב אליה לפחות עכשיו, "הוא פשוט הלך לישון!". ואתה קם בבוקר ולא מבין על מה המהומה.
וחוזר חלילה.
ושוב.
ושוב.
עכשיו, נניח שהייתם הולכים למגשר. או לטיפול מהסוג הישן.
אני מניח שהייתם עובדים על כללים קונקרטיים, מנהלים מו"מ ומגיעים לפתרון התנהגותי שנשמע בערך ככה –
"שניכם מסכימים שהוא יצא X פעמים בשבוע עם החברים, ל-Y זמן, ומנגד, לפני שהוא יוצא מהבית אתם מבלים 15 דקות בשיחה וכשהוא חוזר עוד 20 דקות זמן איכות לשניכם."
לכאורה, אם שניהם מסכימים, נשמע מצוין, לא?
אדרבה. אם זה עובד – מה טוב ומה נעים.
א-ב-ל, זה לא הסכם מיזוג חברות פה. אנחנו מדברים על בני זוג.
וואלה, זה לא הולך חלק. יש עיגולי פינות. והטינה ביניהם חוזרת. או שהיא מעולם לא נעלמה.
ואולי הטינה פשוט מוצאת לה תחום אחר להתנחל בו. לא חסר הרי.
אז אני מציע משהו אחר.
בואו נסכים שלעת עתה אנחנו משהים את הניסיון לפתור.
במקום זה – בואו נדבר על מה שקורה שם באירוע הזה שחוזר על עצמו. אני רוצה ממש להאט את הקצב ולהבין מה מתרחש מתחת לפני השטח.
מתחילים לדבר על דברים שאולי מעולם לא דוברו.
או שדוברו, אבל הדיבור תמיד נעצר כשהטונים עולים והוויכוח מסלים.
או שהצליחו אפילו לדבר יחסית ברוגע, אבל מעולם לא חדרו לרגשות פגיעים וחשופים יותר.
פתאום הוא מגלה שכל מה שהיא רוצה זה לדעת שהיא עדיין חשובה לו. פחות חשוב לה כמה הוא יוצא עם החבר'ה. והיא פתאום מגלה שהוא רק רוצה שהיא תעריך אותו יותר ושלא ירגיש כישלון בעיניה.
הדיבורים החדשים האלה יוצרים דבק חדש ביניהם, חזק בהרבה.
ותאמין או לא, בשלב מסוים פתרון הבעיה כבר לא כזה חשוב ועקרוני.
ולמה כל זה חשוב יותר עכשיו?
כי בזמן משבר הקורונה, אנחנו מתבשלים יחד בסיר הלחץ הביתי. ויכוחים ישנים מקבלים דגש גדול יותר ואנשים רבים חשים דחיפות גדולה יותר לפתור אותם. לעשות משהו.
זו יכולה להיות הזדמנות.
לא לפתור (אפשר להתאפק!) אלא במקום זה – לפתוח.
לשתף ולשחרר את הפקק המילולי קצת יותר.
בהצלחה לנו,
דניאל