שנה חדשה בפתח.
עם כל השיח הנגוע מסביבנו, זו הזדמנות מעולה להעמיק בנושא שכולנו כל כך זקוקים להתמחות בו.
הקשבה.
הנושא הזה לא צץ לי סתם כך בראש.
חבר שלי הפנה את תשומת לבי לכך שעד עכשיו דיברתי הרבה על איך מדברים ופחות על איך מקשיבים. אז הנה, אני מרים את הכפפה.
יש דרך להקשיב באופן עמוק ואנחנו לא נולדים איתה.
אמנם, יש אנשים שיש להם כישורים חברתיים גבוהים יותר באופן טבעי. יכולת אמפתית טבעית.
אבל זה עדיין לא אומר שהם בהכרח יודעים איך להקשיב.
בדרך כלל זה משהו שמצריך לימוד.
ואולי צריך לדייק ולומר "להאזין" במקום "להקשיב".
הקשבה זה משהו שאנחנו עושים כל הזמן. אם אני לא חירש והאוזניים שלי לא סתומות בשעווה.
אני ער, משמע אני מקשיב.
אבל איך נראית הקשבה כזו בשיחה עם חבר שלי או אשתי?
לא צריך לספר לך.
קרבה ואינטימיות לא תצמח מהקשבה כזו.
אז מה מפריד בין האזנה להקשבה?
באופן אינטואיטיבי כולנו מרגישים את זה. אני מזהה טוב מאוד מתי בר השיח שלי מאזין ומתי הוא בעצם במקום אחר ולא באמת איתי. והוא לא חייב להיות שקוע במסך כדי לא להיות איתי.
אבל לא באת לפה בשביל אינטואיציה, נכון?
אנחנו רוצים להבין, לפרק את זה לגורמים. אם אפשר גם לתת נוסחה להאזנה, בכלל זה יהיה מצוין.
אז הנה הצעה לנוסחה כזו שעולה בדעתי -
הִתְּכַּוְונְנוּת + בדיקת הבנה.
אסביר.
1. התכווננות
הקשבה מלאה מתחילה בכך שאני מכוון את כל גופי לפעולת ההקשבה:
אני שם את כל המסיחים והמסכים בצד.
אני יוצר קשר עין עם מי שמבקש ממני להקשיב. משך כל השיחה.
אני מכוון את מרכז הגוף שלי כלפיו. לא רק תנועת סיבוב הראש הצידה כלפיו שנותנת תחושה של הקשבה כלאחר יד.
הידיים שלי פתוחות, לא שלובות (מסר מרחיק).
הבעות הפנים שלי משקפות את הרגש שמעלה מי שמדבר, מסונכרנות אליו.
בנוסף על הגוף, אני מתכוונן אל בן שיחי גם מבפנים.
תאורטית ייתכן שאני עושה את כל הפעולות דלעיל, ועדיין אני מוצא את עצמי משוטט במחשבותיי בעולמות אחרים לגמרי, רק לא כאן ועכשיו. אז כמובן, הקשבה משובחת מזקיקה להיות נוכח פה בכל מחשבותיי ורגשותיי.
אם אני נסער ממשהו, אני לא אהיה פנוי להקשבה גם אם ארצה. אני לא מסוגל. די מתבקש שאני חייב קודם להרגיע את עצמי. נכון?
לגמרי.
עכשיו, נניח שאני יושב עכשיו מול אשתי, מילאתי את הצ'קליסט האמור לעיל באופן וירטואלי במוחי, אני נושם עמוק ומוכן לאקשן...
מצוין. אני כבר מדהים ומגיעה לי טפיחה עצמית על השכם.
אבל אם אני רוצה לטבול באור יקרות ופשוט להקדים את זמני, אני חייב את המרכיב הבא...
2. בדיקת הבנה
דהיינו, אם חשבתי לעצמי שהקשבה עמוקה דורשת שאשתוק כמו דג, אז אני פשוט טועה. מותר ואף רצוי שגם אני אדבר.
אלא שכל הדיבור שלי צריך להיות מונחה לייזר למטרה אחת בלבד - לוודא שקלטתי נכון את מה שאשתי אמרה. סֶה טוּ.
לדוגמה:
היא מספרת לי על צרות שונות עם התלמידים היום בכיתה.
הוא אמר כך, וההוא הגיב כך ואז אני בכלל חשבתי לעצמי ש... ואז הגענו לפיצוץ, וכו' וכו'.
אני כולי מכוונן אליה, נמצא פה בגוף, ברגש ובמחשבה. אבל שותק כמו דג.
בשלב מסוים היא מן הסתם תפסיק ותשאל אותי -
"אתה בכלל איתי??" או -
"מה אתה אומר על זה?" או -
"אין לך שום דבר לומר על כל זה??"
וואלה, צודקת. זה לא נעים כשבן השיח שלי שותק כמו דג.
אז אני נדרש לבדוק מולה את ההבנה שלי תוך כדי שיחה.
דרך המלך לעשות את זה היא באמצעות שיקוף -
"רגע, אז בעצם את אומרת ש... כך וכך קרה, וכך וכך הרגשת.. וכו' וכו'"
כלומר, אני משקף חזרה באופן תמציתי את מה ששמעתי.
ובכך אני משיג שתי מטרות -
סימנתי לה שהקשבתי, כי היא קולטת שקלטתי על מה היא דיברה.
היא מרגישה שאני פה בשבילה, שאכפת לי.
הצורה שבה הצגתי את כל זה עלולה להישמע קצת מכנית. אחרי הכל, קראתי לזה "נוסחה".
ויש בזה משהו. כי אם אני רוצה לשנות את האופן שבו אני נוהג להקשיב, בהתחלה זה באמת ירגיש מכני, מלאכותי.
וזה בסדר. כך אנו לומדים דברים חדשים עד שהם נעשים לנו טבע שני.
עם הזמן, לא חייבים לשקף באופן כל כך מכני, אפשר רק לחזור על מילה פה ושם. מספיק כדי שאני ארגיש בעניינים וגם כדי לסמן לאשתי שאני באמת בעניינים.
אם טרם התנסית במשהו כזה, ראש השנה הבא עלינו לטוב יכול להיות הזדמנות מצוינת לטעום את זה.
"טעמו וראו".
חג שמח וכתיבה וחתימה טובה,
דניאל