לאט לאט ההגבלות נפתחות ואפשר טיפה לנשום.
ועדיין, אתה נמצא בבית עם הילדים כבר כמעט חודשיים ובינתיים הווליום שאוזניך התרגלו לשמוע עלה בכמה טונים.
אין ספק, אנחנו לא במיטבינו בתקופה הזו כשאנחנו עם הילדים כל כך הרבה זמן רצוף במתחם מוגבל.
האם יש מה לעשות גם במצב עגום, בלתי מושלם, לעתים על סף שיגעון?
האם כשהילדים על כל צרכיהם, צעקותיהם, מורכבויותיהם וטבעם המאוד-לא-קורקטי לא דופקים חשבון ועושים מה שילדים עושים אפשר באמת לעשות משהו?
אני לוקח בחשבון שאתה אבא רגיש, אמפתי, אכפתי ומכיל. ובטח כבר ניסית הרבה פעמים להירגע ולענות באופן רגוע...
טוב מאוד, המשך כך, אני לא אהיה זה שיגיד לך לא לעשות את זה. אתה עשר אתה.
אבל אנחנו במצב חירום משפחתי פה. ומענה הורי שמתאים לשגרה לא תמיד מספיק בחירום.
ואז, כשאני מוצא את הפתיל שלי מתחיל להישרף והדרך להר ה-TNT קצרה, צריך גישה ומענה אחרים.
כי אחרת, מה יקרה אם ארגז הכלים שלך יודע רק איך להתמודד בשגרה? להיות רגוע ומכיל וזהו?
החשש שלי הוא שאני עשוי להגיע לאותה נקודת רתיחה (כל אחד והנקודה שלו), מרוב עצבים אזרוק את כל ההכלה והרוגע לעזאזל ואז האופציה היחידה שתהיה לי היא כעס מבעבע, צעקות וגרוע מכך.
לכן, אנחנו חייבים כמה כלים שיסייעו לנו באופן מפורש כשאנחנו לא במיטבנו בכלל.
הנה:
1. אם הכעס שלך עלול להסלים - הוא חייב להיעצר מייד לפני כל דבר אחר.
שום תובנה או התערבות אחרת לא תהיה אפקטיבית כשכל כולי מופעל ומוכן לקרב.
אז אם אפשר - לנתק מגע, לצאת מהחדר. לשתות מים, להתאוורר, לשמוע מוזיקה, לקרוא כתבה או ווטסאפ. כל דבר שיסייע לי להירגע.
2. המשך לדבר עם הילד.
זה מפתה ללכת לקצה השני - אם אני לא יכול לכעוס, אז יאללה, עזוב אותי. עדיף כבר לנתק מגע לגמרי.
אבל הייאוש והאדישות עשויים להיות לא פחות גרועים מכעס ועצבנות. החשיבה הזו היא בשחור-לבן ואני מצפה מעצמי ליותר מכך. כמבוגרים יש לנו את הזכות הגדולה לחשוב באופן מורכב.
אני וגם אתה מסוגלים - עם כל המתח שיש ביני לבין הילד - להמשיך לדבר על זה. להניח את הדברים על השולחן ולשוחח גם שיחות קשות. מצד אחד בלי עצבים ומצד שני בלי אדישות.
- "אֶה... איך בדיוק אתה מצפה ממני לדבר על דברים קשים בלי שווווום עצבים??"
שאלה מצוינת. מה שמוביל אותי לכלל הבא:
3. דבר עם הילד על התחושות שלך.
זאת אומרת, הנטייה שלנו היא פעמים רבות להפנות את האצבע המאשימה - "אתה כל הזמן...ולמה אתה עושה לי... ואתה חייב לעשות...". ברגע שהאצבע המאשימה מופנית, הרדאר הרגיש של הילד קולט, החומה שלו עולה, וכל המילים שלך מתפוצצות עליה כמו פצפוצי שוקולד סוכריות קופצות.
תסכים איתי שזה לא אפקטיבי. איך כן תוכל להיות אפקטיבי יותר?
בראש ובראשונה על ידי כך שתדבר על התחושות שלך. "לא עושה לי טוב מה שקורה פה...אני מתוסכל / עצוב / חרד / קשה לי/ כואב לי" וכן על זו הדרך.
הסיכוי שהוא יקשיב לזה - גדול הרבה יותר.
כמובן, אם אני אומר "כואב לי כל המצב והמתח הזה בינינו ומה שקורה איתך" אבל הטון שלי הוא טון כועס ומחוות הגוף שלי מאיימות יותר או פחות, אז לא השגנו כלום. אפשר לומר שזו אפילו מניפולציה.
כי מצד אחד אני כאילו מדבר יפה ומצפה שהילד יקשיב, אבל כל התקשורת הבלתי מילולית שלי משדרת לו שהוא צריך לסגור מדפים, להתכווץ ולחכות ל-"בום!".
ומה הוא ילמד מזה לאורך זמן? הוא ילמד שיעור חשוב בחוסר אמון. כי אי אפשר לבטוח במילים שלי, בטקסט.
לכן, ראה כלל מס' 1 - הכעס חייב להיעצר לגמרי לגמרי לגמרי. אחרת אני מרמה את עצמי ומרחיק אותו.
4. טעות היא הזדמנות מצוינת לתקן.
כולנו טועים!
גם אם כעסתי, צעקתי ואמרתי דברים שאני מתחרט עליהם - יש לזה שימוש. שום דבר לא לשווא. כי עכשיו, אני יכול ללמוד שיעור חשוב בויתור על האגו והרחמים העצמיים ובמקום זה לבקש סליחה.
על הדרך אני מלמד גם את הילד שיעור חשוב בבקשת סליחה וגם בקבלת סליחה.
אני מרשה לעצמי טפיחה על השכם בעניין הזה. יצא לי לבקש סליחה פעמים רבות מהילדים שלי. מה שאומר שיש לי טעויות ברזומה מכאן עד הונלולו. ולא תמיד תפסתי את ההזדמנויות האלה לתקן. אבל כיום אני תופס הרבה מהן.
וההודאה הזו בשגיאה שלי מפזרת אבק קסמים. כשאני מבקש סליחה של ממש, הילד כולו מכוונן למוצא פי, העיניים הגדולות מתרחבות עוד יותר, שנינו נעשים רכים יותר, הוא כבר לא הודף את החיבוק, הלב שלו נפתח וכל האוויר פתאום נעשה צלול ונעים.
ובקשת סליחה כיצד?
אני לא אחדש לך אם אומר שהגיית הברות המילה "סליחה" באופן לקוני לא יוציאו אותך ידי חובה. אבל אולי נרחיב על כך בפוסט אחר.
ערב זך ומבורך,
דניאל