ממש מאוחר והאמת שאין לי כוח לכתוב לך עכשיו.
אז אני מקווה שאתה מעריך את זה... (:
וגם התחייבתי.
אז איפה היינו?
בפוסט הקודם הסברתי לך למה הבעיה העיקרית בין בני זוג היא לא קצר בתקשורת.
זו הנחה שהיתה קיימת בשנות השבעים של המאה הקודמת וקודם לכן.
האקסיומה הזו הופנמה בתרבות הפופולרית וכיום כל זוג שני יודע לומר שיש לו "בעיות בתקשורת". ובשל כך כדי לתקן את המצב הם צריכים כלים כדי "לתקשר טוב יותר".
ולא רק זוגות. גם מטפלים זוגיים רבים עד ימינו אנו.
אלא מה?
שכמו שהסברתי לך בפוסט הקודם, זו כנראה לא הבעיה.
מה כן?
בפגישות עם בני זוג, הדבר הבולט ביותר הוא עוצמת הרגשות שמתעוררים בשיחות ובאינטראקציה ביניהם.
כמטפל, בשבילי זו חוויית טיפול שונה לגמרי מחוויה של טיפול באדם יחיד. אין כזה דבר להתרווח בכיסא ולהקשיב ברוב נחת לשני הצדדים. רוב הזמן אני יושב זקוף, דרוך לכל מצמוץ וגלגול עין, לכל עקיצה או חילופי דברים עלומים שמשאירים אותי בחוץ.
האקשן בדרך כלל לא נרגע לרגע.
וגישות שמתמקדות בניסיון להקנות כלי שיחה בלבד, מפספסות לגמרי את המוזיקה הרגשית הזו ולכן גם נוחלות כישלונות מהדהדים.
אז מה קורה פה?
למה עולים כאלה רגשות עזים? מה גורם לזה? ואיך אפשר להתייחס לזה בטיפול?
לשמחתי, ואני מקווה שגם לשמחתך הרבה, יש מי שחקר את הנושא במשך שלושת העשורים האחרונים מאז שנות השמונים.
מדובר בד"ר סוּ ג'ונסון. יחד עם פרופ' לז גרינברג הם פיתחו מודל טיפולי שנקרא "טיפול ממוקד רגש".
עם הזמן דרכיהם התפצלו. סו ג'ונסון המשיכה לפתח את המודל בכיוון של טיפול זוגי ולז גרינברג מוכר יותר בזכות הפיתוח עבור טיפול פרטני.
המודל של סוּ נקרא כיום "טיפול זוגי ממוקד רגש" ומדובר במודל הטיפול הזוגי הנחקר ביותר בעולם כיום.
באנגלית - Emotionaly Focused couples Therapy , או בקצרה- EFT.
במאמר מוסגר -
יכול להיות שאתה מכיר את ראשי התיבות EFT מטיפול מסוג אחר. יש טיפול אנרגטי בשם Emotional Freedom Techniques. זה משהו אחר לגמרי. מדובר בטיפול אנרגטי שהקהילה המדעית מתייחסת אליו כפסבדו-מדע. יצא לי גם להתנסות בכך באופן אישי לפני כמה שנים טובות. לא התרשמתי.
אבל אני יודע שיש כאלה שמאוד מחזיקים מזה, שזה סייע להם. האם מדובר רק באפקט פלצבו? לא יודע. אם זה מעניין אותך, גגל את זה בזמנך הפנוי.
הלאה.
ה-EFT שאני מדבר עליו, היא גישה שקרנה נוסקת, ויש לה אחוזי הצלחה מוכחים מחקרית שמשאירים אבק לגישות אחרות.
גם בארץ מתגבשת קבוצה קטנה, אך הולכת וגדלה של מטפלים שמשתלמים ומקבלים הסמכה בתחום.
אז מה סו ג'ונסון גילתה?
היא גילתה שרוב הזוגות לא מחפשים דרך טובה יותר להעביר מסרים, אלא מבקשים לדעת בעיקר "האם את/ה פה בשבילי"?
במילים אחרות, הם מחפשים...
הִתְּקַשְרוּת בטוחה עם בן הזוג.
שים לב: לא "תקשורת" אלא "התקשרות".
תן לי להסביר.
גישת הטיפול הזוגי ממוקד הרגש נסמכת על תאוריית ההתקשרות. מדובר בתאוריה שבעצמה נחקרה מאוד ויש לה סימוכין רבים.
הרעיון בגדול הוא, שלכל אחד מאיתנו, לך וגם לי, יש צורך קיומי בקשר בטוח עם אדם משמעותי בחיינו. המוח שלנו מחווט לכך. זה מובנה בנו.
פסיכולוג בריטי בשם ג'ון בולבי הוא זה שהציג את התאוריה לראשונה בשנות החמישים של המאה העשרים. גישתו עמדה אז בסתירה לגישות פסיכולוגית מסורתיות מבית מדרשו של פרויד. ועמיתים רבים בזו ולעגו לשיטתו.
אבל עם הזמן, ככל שהתאוריה הלכה ונחקרה, היא הפכה לאבן יסוד בהבנתנו את הנפש האנושית.
היום אנחנו לא קולטים עד כמה היא משפיעה על חיינו. כדי לסבר את האוזן, צריך להבין שפעם כשילד קטן היה נכנס לבית חולים לצורך ניתוח וכדומה, ההורים היו מביאים אותו לשם ואז נאסר עליהם לשהות במחיצת ילדם. ילד בן 4 יכול היה להישאר כמה ימים בבית חולים, בלי אמא, אבא או כל דמות משפחתית אחרת. זה היה נחשב נורמלי!
לא היה לרופאים או להורים מושג לאיזו חוויה טראומתית הם הכניסו את הילד.
בעקבות יחסו הישיר של בולבי לעניין, זה השתנה. הוא הראה איך הנתק הזה מההורים או מדמות התקשרות בטוחה אחרת גורם ללחץ נוראי בילדים.
נוכחות קרובה, נגישה ומגוננת של ההורה היא לא "תלותיות מוגזמת" אלא ממש צורך חיוני להתפתחות נפשית נורמלית.
זה נשמע לך מובן מאליו? תגיד תודה לבולבי.
עכשיו, אתה בטח שואל -
איך לעזאזל כל זה קשור לטיפול זוגי?
שאלה מצוינת.
מסתבר שתאוריית ההתקשרות נכונה מינקות ועד שיבה.
לא רק ילדים, גם מבוגרים זקוקים להתקשרות בטוחה עם אדם משמעותי בחייהם, על מנת שיוכלו לתפקד באופן נורמלי בעולם. וכשאנחנו בוגרים ויוצאים מתחת כנפי ההורים אל העולם, עם מי אנחנו זקוקים נואשות להתקשר?
בינגו - בן או בת הזוג.
הם יכולים להיות העוגן, המגן מפני סערות העולם שממנו אנו שואבים את חוסננו, את התמיכה והאהבה שחיוניים לנו כל כך.
כשהעוגן הזה חלוד, ואנחנו כבר לא חשים חיבור בטוח כל כך, ופתאום ההתקשרות הבטוחה שלי עם בת הזוג מאוימת, למה זה גורם?
פאניקה. חרדה. דיכאון. בריחה. קיפאון.
וזה מה שאני רואה אצל בני הזוג שמגיעים אליי. מחול שֵדים שנובע מהתקשרות שהתרופפה ותחושת איום בנתק שמרחפת ביניהם.
לא משנה כמה נתרגל יחד תקשורת "נכונה" יותר, זה לא מתקרב לדגדג את הנהר הרגשי שזורם מתחת לכל זה ומשפיע על הכל.
כמובן, יש צורות שונות למחול השדים, ויש הבדלים גדולים בין צורות התגובה של בני זוג שונים. הבדלים שפעמים רבות מתבטאים בסוג המגדר שאליו אתה משתייך.
אז איך נשים בדרך כלל מגיבות לאיום הזה? ואיך הגברים?
יאללה. כתבתי מספיק. בוא נשאיר את זה לפוסט הבא.
נשתמע,
דניאל