מה כבר לא נאמר על זה.
שזה לא עובד. שזה הופך את הילדים לזומבים של מסכים.
שזה מתאים רק לעשירים עם 5 מחשבים ניידים.
שזו קנוניה של מורים אוכלי חינם כדי שימשיכו לשלם להם משכורת.
אחח, המורים. יש לי מה לומר על זה בנפרד. כמי שנשוי למורה.
אבל בוא נתמקד.
הלמידה מרחוק הפכה סדרי בראשית בבתים של כולנו. לטוב ולמוטב.
הרבה למוטב. אין ספק.
אבל יש גם כמה דברים טובים שצמחו מזה.
אחד מהם הוא, שזה חילץ אותי, כהורה, מחוסר-מודעות-בנעל למה שקורה בפרטים הקטנים של הלימודים של הילדים שלי.
הילדים שלי נחלקים למנעד מבחינת יכולת ה'שגר ושכח':
אחד רק צריך להתעורר בבוקר וכל השאר קורה מעצמו. נדמה לי.
עוד אחת, צריכה תזכורת אחת או שלוש, ואז כל השאר קורה מעצמו.
עוד אחד, אהמ... ועוד אחת – "שגר ושכח" במלוא מובן המילה.
התברכנו. זכות גדולה.
- "הלו! מה עם ההוא מהשיעול?"
אה... כן. יש איזה ילד שלא בדיוק עומד בשטנץ.
אז עד תקופת המשבר דנא, איכשהו נדמה היה שהלימודים מקרטעים בכיוון הנכון.
דאגתי פה ושם לשבת איתו על שיעורי בית, ושרדנו. כך לפחות חשבתי.
ואני לא משלה את עצמי, הילד לא מעוניין במתמטיקה, והתחומים שקשורים לכך לא מעניינים אותו וזה בסדר גמור. הילד ילד חכם, בעל דמיון מפותח, חוש אומנותי חזק ועוד מעלות אחרות. להצליח בחיים הוא יצליח.
עובדה, אשתי ואני רחוקים מלהיות מתמטיקאים מחוננים. איכשהו חלק מהילדים שלנו קיבלו גנים אחרים שדילגו דור אחד לפחות, והם תותחים במתמטיקה. נחת.
אבל הוא לא קיבל את הגנים העלומים הללו ולכן למעשה, דווקא הוא הוא נושא לפיד השלשלת מהוריו.
כהנה וכהנה אמרתי לעצמי לפני הקורונה וחשבתי שאני מאמין בזה בכל מאודי.
ואז פרצה הלמידה מרחוק בסערה אל חיינו ולימדה אותי משהו לא הכי נעים לעיכול על עצמי.
מסתבר שיש כמה אמונות שהושרשו בי חזק. אני גדלתי במשפחה שבה ברירת המחדל היא ללכת לבית הספר ויהי מה. 38 מעלות חום? נו נו. קח אקמול בילקוט חמודי והכל יהיה בסדר.
אני נוטה לחשוב שהחרדה הזו היא אפילו משהו קמאי יותר, בדנ"א של העם שלנו. לא בכדי אנחנו עם הספר.
זו חרדה שילדיי לא יהיו בורים ועַמַרַצים.
הרי בגלות הארוכה היו לנו כעם רק שני משאבים. סייעתא דשמיא ו-IQ. ואת שניהם צריך לטפח.
בקיצור, אני הולך סחור סחור מחמת הבושה.
הנקודה היא, שסוף סוף הבנתי איפה הילד שלי עומד מבחינה לימודית באמת, וזה היכה בי. אז מצאתי את עצמי יושב לו על הווריד ונכנסנו לכאסח כל יום סביב ביצוע המטלות.
הרי, אמרתי לעצמי, כשהוא היה בבית הספר לכאורה הוא למד וגם עשה לפחות חלק מהמטלות. ועכשיו אני מקדיש לו כל כך הרבה זמן, אז לא ייתכן שהוא לא ירצה לבצע אותן.
לא?
אז זהו שלא.
ואז תובנה נוספת חלחלה. פתאום אני קולט עד לשד עצמותיי כמה זה בלתי אפשרי להניע ללמידה ילד שלא מדגדג לו את קצה הבוהן ללמוד!
ניסינו תמריצים. ניסינו עונשים. ניסינו כעסים והערות. זה לא הוביל לביצוע המטלות וגרוע מכך, זה פגע ביחסים בינינו.
אז התנצלתי בפניו כשטעיתי. אבל המשכתי ללחוץ. ועמוק בפנים משהו הרגיש לי מאוד לא נכון בכל ההתנהלות.
בשלב מסוים שאלתי את עצמי: לאן נעלמו כל הדיבורים היפים שלי על כמה שהדמיון שלו מפותח, שיש לו חוש אומנותי? שבית הספר המערבי מותאם רק לילדים ריאליים ועוד סיסמאות ששיננתי לעצמי?
במה אני באמת מאמין?
ומה פירוש העצבנות והחרדה שלי סביב הנושא?
לקחתי פסק זמן. אשתי ואני דיברנו על זה. פרטנו את החרדה לפרוטות, שקלנו רווחים והפסדים.
יצא שאני חרד שהבן שלי עלול להפוך להומלס.
חרדה לחלוטין בלתי רציונלית, אבל אפשר להבין אותי על רקע הדנ"א השוֹאתי שלנו.
ובכל זאת יש גם קצת הגיון בשיגעון.
כי גם אם אני באמת מאמין שהמוח הימני האומנותי שלו מפותח יותר מהמוח השמאלי הריאלי שלו, מה לעשות, צריך בגרות!
ומה לעשות, בשביל בגרות צריך ללמוד מתמטיקה ועוד כמה דברים מעצבנים.
וחוץ מזה, אנחנו לא עושים בחיים האלה רק מה שבא לנו, אז איך הוא יצליח אם הוא לא יוכל לשאת את אי-הנוחות הזו המובנית בתשתית קיומנו?! ראה את ניסוי המרשמלו על דחיית סיפוקים וזה.
וממילא, אם אני לא לוחץ, יוצא שאני לא ממלא את חובתי כאב וכאן מתעוררת לה גם בושה.
ומאידך...
עכשיו חשתי באופן הכי ברור, איך הלחצים שלי למעשה גורמים את ההפך.
מורידים את ביטחונו העצמי, מכווצים אותו, מכבים את האור בעיניו וגורמים לו לנתק מגע.
ובכלל, אלה כבר נשמעים כמו דברים שבאמת עלולים להוביל להומלֶסיות (כן, כן, רק אם ניקח את זה עוד אלף צעדים קדימה...).
נורא.
לכן החלטנו פשוט לשחרר לגמרי.
יחד עם זה, אנחנו ממשיכים להציע לו עזרה אם ירצה להשתמש בה. לא מתייאשים מהצורך-לעשות-דברים-שצריך-לעשות.
בינתיים, חוש הסקרנות הטבעי של הילד כבר מעצמו מוצא לו דברים טובים לעשות. הוא קורא ספרים, משחק במשחקים (לא במחשב), משחק עם האחים. ואז קורא עוד קצת. מותק של ילד.
יהיה בסדר.
- "אבל מה עם הבגרות למען השם...??", עולה בי קול סורר.
"תנשום", אני עונה לו.
"ננסה לחשוב על משהו עד אז. וחוץ מזה, תודה לאל, עוד מעט הוא חוזר לבית הספר".
ערב מבורך,
דניאל